אמנות או טכניקה
מקדמת דנא אנשים וקבוצות לחמו זה בזה. במשך הזמן פותחו באזורים שונים סגנונות לחימה מגוונים. במזרח אסיה התרחש תהליך מיוחד: האנשים שעסקו בלחימה היו, לעתים קרובות, גם אנשי אשכולות- הם כתבו שירה, ציירו ועסקו בכתיבה תמה (קליגרפיה), התעניינו בגוף, בתנועה בכלל ובתנועה האנושית בפרט. רבים מהם היו רופאים, משוררים, שחקני תיאטרון, פילוסופים, מיסטיקנים ואנשי דת ורוח. עיסוקיהם ותרבותם השפיעו על סגנון הלחימה שפיתחו והעבירו לתלמידיהם. כך נולדו ‘אמנויות הלחימה‘.
שנים אחר כך, במאה ה-20, החל המערב להתעניין באמנויות הלחימה של המזרח. בשנים האחרונות, ישנה מגמה של זיקוק, סינון ואף שיכלול טכניקות שנלמדו במזרח הרחוק. לאלה נוספו טכניקות מערביות כגון היאבקות ואיגרוף קלאסי, שכל מטרתן להשיג ניצחון בקרב. כך נולדו תחומי לחימה שונים, שנכנה אותם, למען הנוחות במאמר זה, ‘טכניקות לחימה‘. סמבו, קרב מגע וג’יו ג’יטסו ברזילאי הן דוגמאות אחדות לטכניקות לחימה. בשנים האחרונות, בעיקר בגלל קרבות זירה בספורט ובבידור נולדה טכניקה אקלקטית נוספת, MMA (mixed martial art). כיום, אין הפרדה ברורה בין אמנויות לחימה לטכניקות לחימה. הניסיון שלי – שש-עשרה שנים כמורה ותלמיד של אמנות הלחימה טאי צ’י צ’ואן – לימד אותי, שחוסר ההפרדה בין אמנות לחימה לטכניקת לחימה הוא מקור לבלבול עבור תלמידים ומורים כאחד.
דרך אחת פשוטה להבדיל בין אמנות לחימה לטכניקת לחימה היא התייחסות לרצף התנועות הידוע בשם ‘תבנית’, (באנגלית: Form. בסינית: tao lu, 套路
套 – תיק, מכסה, קשר, נוסחה. 路- דרך, נתיב). התבניות קיימות אך ורק באמנות הלחימה והן כוללות סדרה מובנית של תנועות. תבניות אלה מייצגות היבט ייחודי ומשמעותי באמנות הלחימה ובטאי צ’י בפרט.
כאמור, המסטרים של אמנויות הלחימה פתחו טכניקות להגנה עצמית, אך עסקו גם בהיבטים השונים של הקיום האנושי. התבנית מדגימה נקודה זו: קיימים בה אלמנטים הקשורים לרפואה, מודעות ואנרגיה. מכאן אפשר להבין כיצד אמנות הלחימה מספקת למתאמן, בנוסף ליכולת להגן על עצמו, גם את היכולת לנוע נכון במרחב, לנשום נכון, לפתח מודעות גופנית ומודעות ליציבה (פרופריוספציה) וכן מודעות למצב הרגשי ברגע נתון. לחימה ”אמיתית” אם כן היא רק גורם אחד מתוך רבים אחרים.
טכניקת לחימה, כשמה כן היא, מטרתה ללמד אותך לגבור על יריב ולנצח בקרב משום כך טכניקת הלחימה עוסקת בתנועות קרב שמשמשות את הלוחם. תנועות אלה הן תנועות בסיסיות, שהלוחם מאמן את עצמו בהן כדי לרכוש מיומנות טכנית ולחזק את גופו בהתאמה. למשל: כושר גופני, עבודה על שק אגרוף, על פדים ואימון בלחימה אמיתית (sparring). תבניות לא נחוצות כדי להבטיח ניצחון בקרב ולכן ייחשבו כמיותרות עבור המתאמן שמעוניין בניצחון בלבד. מסיבה זו אין תבניות בטכניקות לחימה.
לסיכום: בטכניקות הלחימה משתמשים בספורט על מנת להתגבר על היריב תוך שימוש נכון בתנועה. אמנויות הלחימה לעומת זאת, הן לא ספורט. הן מכוונות/ מנחות את הדרך הטובה ביותר להשתמש או להגיב לאנרגיה וליצור את האיזון המתאים בכל השטחים של הקיום (אולי המאמץ) האנושי, בלחימה, בתנועה או פשוט בחיים. באופן כללי אפשר לומר שאמנויות הלחימה הן ‘פילוסופיה בפעולה’.
ההבדלים בין אמנות לחימה לטכניקת לחימה הם גם ההבדלים הקלאסיים בין תורות המזרח והמערב: בהכללה גסה, ניתן לומר שתורות המזרח השונות, למשל בודהיזם, הינדואיזם ודאואיזם, מדגישות את חשיבות הדרך, לא את המטרה או את הרווח. כמו שאמר סוזוקי בספר ‘זן באמנות אחזקת הקשת’: ”אחת התכונות המהותיות של הירייה בקשת, ולמעשה של כל האמנויות כפי שהן נלמדות ביפן וככל הנראה בארצות מזרח אסיאתיות אחרות, היא שאינה נועדה לשרת תכלית כל שהיא, או נעשית למען הנאה אסתטית, אלא נועדה לאמן את המיינד, להביאו במגע עם המציאות המוחלטת.“ המערב, לעומת זאת, בחר להדגיש את ההישגיות, התחרות והגמול המובטח – הלוא הוא הניצחון.
על כן, כאשר מגיע אליי תלמיד ואומר לי שהוא רוצה ללמוד להגן על עצמו בזמן הקצר ביותר, אני שולח אותו ללמוד טכניקת לחימה, למשל איגרוף קלאסי. אני מאמין שהאיגרוף הקלאסי הוא שיטת לחימה יעילה, שאפשר ללמוד אותה מהר יחסית.
לעומת זאת כאשר מגיע אליי אדם ואומר לי שהוא רוצה להכיר את גופו, לנוע בצורה בריאה ונכונה ולשפר את השליטה העצמית, או לחילופין, הוא עצבני, יש לו בעיות גופניות או שלא נוח לו עם גופו והוא רוצה ללמוד להגן על עצמו, אני ממליץ לו ללמוד טאי צ’י, או אמנות לחימה אחרת.
תודה ללידיה וגילי שעזרו לי בכתיבה.
מאמר זה פורסם בעיתון האנגלי Tai Chi Chuan & Oriental Arts magazine.